אחת התגובות שאני מקבלת הכי הרבה אחרי סדנת שיאצו היא:
"למדתי איך אני יכולה לטפל בבן זוג שלי בלי מאמץ"
אין סדנא שאני לא פותחת בתרגיל שמלמד איך להיתמך נכון ולמצוא את המקום שממנו נוח לי לטפל.
וכל פעם מחדש בדיוק ברגע שהמטפל/ת מגיע למקום שנוח לו המטופל/ת אומר "וואו, עכשיו זה בול!"
הדיוק הזה לא מפסיק להפתיע.
לפעמים קורה שאני שואלת את אחד המשתתפים (או המשתתפות): "נוח לך?"
והוא אומר לי "בואי נגיד שכן, למה היא אומרת שכואב לה כשאני לוחץ פה?"
אני חוזרת אחורה- מה זה נגיד שכן? משנים, מנסים, מכוונים עד שמגיעים למקום הנוח. לאחר מכן כמעט תמיד כבר לא יכאב לבת זוג.
גם אחרי שנים של טיפולי שיאצו אני צריכה כל הזמן לשאול ולדייק את עצמי- האם נוח לי? ברגע זה??
אתם יודעים מה אני הכי אוהבת בשיאצו?
שהוא מאפשר להרגיש דרך הגוף את כל העקרונות שנמצאים בתקשורת בין שניים.
ברגע שאני נותנת ממקום שלא נוח לי- נותנת יותר ממה שאני רוצה ויכולה לתת ברגע זה
הצד השני ירגיש את זה ובתת מודע לא ירצה לקבל
זה קורה לי גם בסיטואציות יומיומיות.
למשל בנושא כאוב- שטיפת כלים... התפקיד שלו בבית.
יום אחד ראיתי את ערימת הכלים שהבן זוג שלי לא שטף ווואלה באותו יום הייתי בטוב והתחשק לי לשטוף אותם בעצמי. הוא חזר ושמח. ובאותו הלילה באורח פלא הוא שמע את התינוק בוכה והצליח לגרום לי לישון כמה שעות ברצף (כרגע הפינוק הכי שווה בעולם).
ביום אחר ראיתי את ערימת הכלים וזה עצבן אותי. מצאתי את עצמי שוטפת אותם בבאסה כדי שאוכל לזוז במטבח. הוא חזר ואמר "למה שטפת?! אמרתי לך שאני אשטוף בערב!" מיותר לציין כמה פעמים קמתי בלילה...
או דוגמא אחרת- כוח לשחק עם הילד שלי. אין מה להשוות בין ימים שממש בא לי לשחק איתו ולספר לו סיפורים לימים שלא בא לי ואני בכל זאת מנסה לעשות את זה. הסנסורים שלו מרגישים את זה וזה פשוט לא אותו אפקט.
אז מה? לא לתת?? לא לעזור? לא להתאמץ?
אין לי תשובות.
גם אני מחפשת כל הזמן את הדיוקים שלי.
אבל המודעות הזאת לגבול שלי מלמדת אותי הרבה, גם במקרים שהחלטתי לחצות אותו.
ולפעמים פתאום אני שמה לב שמשהו שפעם היה לי קשה לתת- עכשיו בא לי בקלות ושמחה.
וזה הכי כיף.